בס"ד
עקב, המדור – הגיגים, ד"ר חזות גבריאל
מצוות וגבינות
מה התמורה ל"עקב תשמעון"? עשב, אוכל בשפע, בריאות, מחצבים, ושלום. זהו? מה עם המימד הרוחני? מה עם : יראה, אהבה, שלווה פנימית, מידות, חכמה? האם התורה בפרשתנו מבקשת להדגיש את הקשר בין התנהלות היהודי ביום יום לבין כמות ואיכות הגבינות במדף שבסופר? האם זהו המקור לביטוי העממי- 'העיקר הבריאות'? לכאורה כך ממש אומרים הפסוקים:
(יב) וְהָיָ֣ה׀ עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְשָׁמַר֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶֽת־הַבְּרִית֙ וְאֶת־ הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ: (יג) וַאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵרַכְךָ֖ וְהִרְבֶּ֑ךָ וּבֵרַ֣ךְ פְּרִֽי־בִטְנְךָ֣ וּפְרִֽי־אַ֠דְמָתֶךָ דְּגָ֨נְךָ֜ וְתִֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ שְׁגַר־אֲלָפֶ֙יךָ֙ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֔ךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ: (יד) בָּר֥וּךְ תִּֽהְיֶ֖ה מִכָּל־הָעַמִּ֑ים לֹא־יִהְיֶ֥ה בְךָ֛ עָקָ֥ר וַֽעֲקָרָ֖ה וּבִבְהֶמְתֶּֽךָ: (טו) וְהֵסִ֧יר יְקֹוָ֛ק מִמְּךָ֖ כָּל־חֹ֑לִי וְכָל־מַדְוֵי֩ מִצְרַ֨יִם הָרָעִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יָדַ֗עְתָּ לֹ֤א יְשִׂימָם֙ בָּ֔ךְ וּנְתָנָ֖ם בְּכָל־שֹׂנְאֶֽיךָ:
הרמב"ם (מו"נ, ח"ג, ל"ז) השם את 'הידיעה' כפיסגת השאיפות של היהודי, מציע לראות בגמולים אלו מעין 'הכרח הסטורי' בדומה לעניין הקרבנות, כדי להתמודד חזיתית בהבטחות של העבודה זרה דאז. מה אם כן משמעות דברים אלו היום? האם נוכל להצביע על קשר מובהק בין קיום מצוות לביטחון כלכלי? האם יהודי החותר ל'צדיקות' צריך לפתח תקוות גנוזות באשר למצבו הכלכלי? התמודדות חזיתית עם השאלות הללו מחייבת הגדרת 'צדיקות' ו'מצב רוחני', ובעיקר דיון בשאלה: האם הצדיק אמור להיות מודע לצדיקותו? האם אפשר שהצדיקות נמצאת בספירה אחרת מחוץ לתודעתו של הצדיק? אם אכן זהו המצב, השאלות כלל אינן מתחילות. התורה דנה במקרה זה רק בצד הגלוי של הנושא.
חשבתי שאפשר אולי לדלג על המשוכות הקשות הללו בקריאה 'שונה' של הפסוקים. הגמולים המתוארים בפרשתנו אינם עומדים בפני עצמם. הם רק הסימפטום החיצוני של המצב הרוחני הכביר בו נהיה שרויים כיחידים וכאומה בקיימנו את מצוות השם בארץ ישראל באופן מיטבי. פרשה זו מובנת היטב רק על רקע תובנה זו.
להדגמת העניין נבחן שני פסוקים דומים להפליא על אף שעניינם שונה.
(טז) וְאָכַלְתָּ֣ אֶת־כָּל־הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ך לֹא־תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עֲלֵיהֶ֑ם וְלֹ֤א תַעֲבֹד֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי־מוֹקֵ֥שׁ ה֖וּא לָֽךְ:
(י) וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ:
על 'אכילת עמי כנען' כותב רש"ר הירש על אתר:
"… בכל המקומות האלה "אכל" מורה על השמדת אוכלוסייה, בייחוד באמצעות חרב. וכן מצאנו "אכל" כנשוא של "חרב", כגון דברים לב, מב ועוד. בלאו הכי, מושג ה"מלחמה" – משורש "לחם" (השוה פי' בראשית יד, ב) – קשור בקשר הדוק למושג המזון, ולפי זה אפשר ש"אכל" בהקשר זה איננו מלחמה אובייקטיבית לצורך השמדה אלא השמדת האוכלוסייה לצורך הקיום העצמי".
ודוק, גם 'אכילת העמים' המטאפורית וגם הברכות על אכילה לשבעה, הן מצוות על רקע: הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ. אין אנו מצווים להשמיד סתם את אוכלוסיית ארץ כנען אלא לצורך הקיום העצמי, משום שזו הארץ אֲשֶׁ֨ר יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ. התורה מדגישה את המימד הרוחני כעיקר המצווה : לֹא־תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עֲלֵיהֶ֑ם וְלֹ֤א תַעֲבֹד֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי־מוֹקֵ֥שׁ ה֖וּא לָֽךְ: הקיום העצמי בלשון הרש"ר הירש הוא הקיום הרוחני.
גם הפסוק המהווה מקור לברכת מזון אינו מצווה אותנו לברך על הפירות הטעימים או גודש החיטה אלא עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ. פשיטא שאנו צריכים לברך על המזון, ברם, הוא מהווה סימן חיצוני של הברכה הרוחנית השרויה רק בארץ ישראל. זו הארץ אותה מכנה משה רבנו, שאיווה להיכנס אליה לא בשביל לאכול מפירותיה, אלא אך ורק בשל היותה הארץ הטובה.
דוד המלך מסכם רעיון זה, המנמק את ירושת הארץ בקיום מצוות בארץ ישראל, כך:
וְ֠עַתָּה לְעֵינֵ֨י כָל־יִשְׂרָאֵ֤ל קְהַל־יְקֹוָק֙ וּבְאָזְנֵ֣י אֱלֹהֵ֔ינוּ שִׁמְר֣וּ וְדִרְשׁ֔וּ כָּל־מִצְוֹ֖ת יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֑ם לְמַ֤עַן תִּֽירְשׁוּ֙ אֶת־ הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה וְהִנְחַלְתֶּ֛ם לִבְנֵיכֶ֥ם אַחֲרֵיכֶ֖ם עַד־עוֹלָֽם: (דברי הימים א פרק כח).
להערות: hazutg@gmail.com