ויצעק משה אל ד לאמר, אל נא רפא נא לה: (במדבר יב, יג)
ויאמר ד אל משה, ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף:
(במדבר יב, יד)
ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים, והעם לא נסע עד האסף מרים: (במדבר יב, טו)
רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת מקל וחומר, מגזירה שוה וכו'…
מקל וחומר כיצד? ויאמר ד אל משה, ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, תסגר שבעת ימים, קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, תסגר מרים שבעת ימים מחוץ למחנה אחר תיאסף:
(ספרא, תורת כהנים, ריש פרקא)
מבוא
ברייתא זו הפותחת את מדרש הספרא, קרוייה ברייתא די"ג מדות של רבי ישמעאל על שם הפתיחה – "רבי ישמעאל אומר". זהו המקור המצוטט בכל ספרות חז"ל לקיומה של מידת הקל וחומר ולמגבילתה – הדיו. הפסוקים בפרשתנו (פרק יב, פסוקים יד, טו) נדרשים באופן מקיף ביותר, ומשמשים בסיס מקראי ללמוד פרטי הק"ו והדיו. ב"ספרות הכללים" מאות כללים לצורת היישום של המידה, המבוססים במקורם על ק"ו זה (מרים והשכינה).1 אנו נדרש בעז"ה ובלי נדר לברייתא זו עוד פעמים רבות בעשרות הקשרים נוספים. לעת עתה, אנו מבקשים בדף זה להתייחס למס' אספקטים בסיסיים שישמשו אותנו בעתיד כגון: הנתוח הלשוני של הפסוקים הנ"ל, ורעיון הדיו.
הקשיים בפסוקים
א. היכן, בפסוקי המקרא הנ"ל, הבטויים המרמזים על כך שמדובר על לימוד של ק"ו?
ב. מנין לדרשן שהפגיעה בשכינה, היתה גורמת למרים להיות מוסגרת ארבעה עשר יום, מנין מספר זה? ומדוע צריך להניח כך?
ג. האם פסוקים אלה הם פסוקי 'ציווי' או פסוקי 'יישום', כלומר: האם הדיון תיאורטי, או תיאורי?2
ד. מנין וכיצד מציג הדרשן, שהסגרת מרים לשבעה ימים היא דין דיו לק"ו? אולי רוצה התורה ללמדנו, עונשו של אדם המדבר בגנות חברו ותו-לא?
הדיון בבבא-קמא בדרשת הפסוקים3
הבבלי דן בבבא-קמא, במחלוקת המפורסמת בין רבי טרפון וחכמים במשנה. מתוך פרשנות הסתמא שם, "והלא דיו מדאוריתא"?4 כדי לבסס את דעת רבי טרפון על פסוקי התורה הלקוחים מפרשתנו, מסביר הסתמא שחכמים ורבי טרפון, דורשים באופן שונה את הפסוקים, אך לדעת כולם 'דיו מדאורייתא'. כדי להבין את דרשנותם לפסוקים, נעבור תחילה לפרוש הפשטי של פסוקי המקרא.
הפשט בפסוקים יג-טו
בפסוקים אלו, מצויה תשובת הקב"ה לבקשתו של משה – "אל נא רפא נא לה". חלקו הראשון של פסוק יד – "ויאמר ד אל משה ואביה ירק ירק בפניה, הלא תכלם שבעת ימים" אינו קשר תכני ישיר לבקשתו של משה, ועל כן הוא מתפרש כהצגת מצב היפוטתי על ידי הקב"ה, שנועד לשמש כבסיסו של הק"ו5 משל היה אומר – אם מרים היתה פוגעת באביה והוא היה צריך לנזוף בה, היא לא היתה צריכה להכלם? שבעה ימים (= להינזף)? מילת המפתח היוצרת את הזיקה ללמוד ק"ו הינה – "הלא". "תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף" הוא סופו של הפסוק והוא יכול להתפרש בשני אופנים: 1. כהמשכו הישיר של חלקו הראשון דהיינו: ק"ו שאם פגעה בשכינה שתוסגר שבעה ימים. או כתוצאה של לימוד ק"ו והגבלה באמצעות דין דיו. 2. מסברה היא צריכה להיות מוסגרת לפחות ארבעה עשר יום, אבל התורה קובעת בשל דין דיו, שתהא מוסגרת רק שבעה ימים.6
פסוק טו – "ותסגר מרים מחוץ למחנה וכו'…" יכול אף הוא להתפרש בשני אופנים: 1. בהתאם לאפשרות הראשונה המוזכרת לעיל, התורה מספרת שכן כן הדבר נעשה (יישום). 2. בהתאם לאפשרות השניה שהוזכרה לעיל, אין אפשרות לפרש שפסוק זה הוא של יישום, שהרי לפי אפשרות זו, זה כבר נאמר בפסוק יד. ניתן אם כן לפרש זאת באופן שונה כגון: שהתורה מעידה, שהסגרת מרים (מפסוק יד) התבצעה מדין דיו ולא מפאת כבודו של משה, (וזהו פסוק של ציווי ולא של יישום.
ק"ו מפורש וק"ו סתום
כך, כמוסבר לעיל מסבירים אליבא דסתמא דתלמודא חכמים ורבי טרפון את הפסוקים הנ"ל.
למעשה, חולקים תנאים אלו, באופיו של הק"ו המקראי בפרשתנו. בברייתא דל"ב מדות מצויים לב מדות דרש האגדה. מידת הק"ו מוצגת שם כשתי מידות שונות. ק"ו מפורש וק"ו סתום.7
על פי הפרשנים, הגדרת המושגים הנ"ל הינה כך:
ק"ו מפורש – "שהנדון שממנו לומדים, והבא מן הדין והיינו הדבר שנלמד מן הנדון שניהם כתובים ומפורשים בכתובים".
ק"ו סתום – "פירוש, שאין בכתוב רק הדבר הנדון שממנו לומדים, והדבר הבא מן הדין אינו נזכר בכתוב"8
על פי רבי טרפון, הק"ו המקראי בפרשתנו – 'סתום', משום שהתורה מציגה רק את המלמד (=ואביה ירק ירק בפניה וכו'…), אך הלמד (=שהשכינה מוסיפה למרים עוד שבעה ימים) אינו כתוב, ועל כן זהו ק"ו סתום. רבי טרפון משלים את הק"ו, על פי הרציונל שלו.
על פי חכמים, הק"ו המקראי בפרשתנו – 'מפורש', משום שהתורה כותבת את כולו (=מלמד+למד) בצורה מפורשת, תוספת השבעה ימים דשכינה (בלשון הגמרא בבבא-קמא – "שבעה דשכינה כתיבי"), ולמעשה אין אנו נדרשים בדוגמא זו להשלים דבר מדעתנו.
הסברים ל'ארבעה עשר יום', הדין המבוקש במרים
בעל מדות אהרון (עמודים קל"ו-קל"ח) מציג בשם הפרשנים מס' הסברים, שיש בהם גם כדי לסבר את האוזן בענין דין דיו.9
א. בשם רבינו תם – "לפי שג' שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו כל אחד נותן בו ה דברים והקב"ה נותן בו י דברים ונמצא שלשכינה ב חלקים ולאב חלק אחד". כלומר יש זיקה חשבונאית פשוטה בין שבעת ימי הסגרה של 'אביו' לשבעת ימי הסגרה נוספים של ה'שכינה'.
ב. בשם רבינו חיים הכהן – "דמן הדין הוה ליה לומר ק"ו לשכינה לעולם אלא דנקטי יד יום כנגד ב הסגרות, דלא מצינו יותר מב' הסגרות, וכלשון הזה מצינו בפרקי דרבי אליעזר, ק"ו לשכינה ב הסגרות", כלומר, שלפי מן המקרא לא מצינו במצורע, כדי שיהיה מצורע מוחלט לעולם יותר משתי הסגרות. הסבר זה לקוח מן הפרקטיקה של דיני מצורע.
ג. בשם ר"ש מקינון בספר כריתות – "כי אין אנו יכולים להוסיף אלא מעלה אחת, דהא קרא זה אתא לגלויי לנו דין ק"ו וא"כ בא לפרש ולא לסתום וא"כ תפסת מועט תפסת, ואם באת להוסיף לא ידעת כמה".
הסבר זה, לוגי במהותו, בק"ו בו יסוד של מנוף (=הלמד גדול מהמלמד) איננו יכולים לדעת בכמה למנף ועל כן, הדיו משוה בין המלמד ללמד.
ד. בשם ר"ש מקינון בספר הכריתות – נימוק שני – שכן מצינו בתורה, שלא העלה כבוד ד זולתי מדרגה אחת, שהרי מקלל אביו ואמו מברך ד, שניהם שווים באופן המיתה והוא ששניהם בסקילה, ולא העלה כבוד ד' זולתי מדרגה אחת והוא שהוא נוסף על הסקילה היה נתלה וכו'…"
זהו פירוש הלקוח מפרטי הדינים של הלמד דהיינו: השכינה.
ה. פירוש הרמב"ן (ב"ב קיא/א) ע"פ המכילתא ריש משפטים "אם ישראל שש, הגר שתים עשרה" ופירש הרמב"ן שזו דרך הלשון לכפול בכל מקום.
ו. רלב"ג (שערי צדק – המיוחס לרלב"ג) – "אין בהקש יותר ממה שיש בהקדמותיו"10 פרוש מתחום הלוגיקה הקלאסית.
ז. ספר הכריתות – גזירת הכתוב (כאפשרות ג).
הרחבת הפרשנות אודות המחלוקת
בין חכמים לרבי טרפון
עתה, על סמך הפרשנות לפסוקי המקרא, נוכל לפרש מחלוקת תנאים זו גם ברבדים נוספים. רבי טרפון סבור שהק"ו הבסיסי (מרים והשכינה) הוא 'סתום'. התורה מאפשרת להופכו ל'מפורש', והיוצא מכך שהק"ו יכול להיות ממנף, דהיינו: יוצאים מגבולות המלמד ובאמצעות שקולי קולא/חומרא מחילים על הלמד הלכה ממנפת (=קלה/חמורה יותר).
באין גבול משפטי למנוף, יש אפשרות להשתמש בתובנות חיצוניות נוספות, הקובעות את גבול המינוף, כגון: במקרה שלנו – שלא מצאנו יותר משתי הסגרות. הדיו הוא אחת מן השיטות לקביעת הגבול המשפטי הסופי של קולת/חומרת המלמד. התורה לשיטת רבי טרפון מחייבת אותנו להשתמש בגבול הדיו, ובלבד שהמנוף/חדוש בק"ו ישמר, אחרת לשם מה יתבצע למוד הק"ו? הק"ו על פי זה, יסודו היקש-ממנף, והדיו הינו הגבלה הגיונית או עניינית.
חכמים לעומתו, רואים בק"ו זה (מרים והשכינה) ק"ו 'מפורש'. הק"ו המקראי ההלכתי אינו ממנף אלא משוה. יחסי הקולא/חומרא לא נועדו למנוף ההלכה, אלא להסב את תשומת לבנו לשני הלכות/עניינים בעלי יחסים לוגיים ביניהם.
הק"ו הינו רק סיבה לבצוע היקש משוה, כמו שמילים דומות מהוות סיבה לביצוע ג"ש.
התורה, מחדשת ומחייבת להשתמש בדין דיו, כל אימת שמשתמשים בדין ק"ו לקביעת הלכה חדשה. גם בק"ו זה הדיו מותיר את הק"ו באופן שהוא אינו מחדש דבר, ועל כן הדיו הינו גזירת הכתוב, ואין לנסות למצוא בו הגיון מכל סוג. זהו חידוש על פי חכמים, החובה להשתמש בדין דיו, על אף שבמקרים קיצוניים כמו אצלנו הוא מייתר את תוצאת הק"ו.
הדיו אם כן הוא מעין הגדרה להיקפו של הק"ו, ועל כן הוא מוזכר בברייתא כחלק אימננטי של המידה.
ב. תפקיד הדוגמאות מן המקרא בברייתא
די"ג מדות
לאחר שר' ישמעאל מונה את יג המדות בשמם הפורמלי, חוזרת הברייתא לכל מידה ומידה לצורך הצגתה מתוך פסוקי המקרא.
הפתיח לכל מידה הינו קבוע, ובפורמט הבא: x – כיצד?
בין הראשונים, שתי שיטות להבנת הפתיח הנ"ל.
רש"י במסכת זבחים כותב- "מדין ק"ו כיצד? מנין שהתורה ניתנת לידרש ק"ו".
הרשב"ם במסכת בבא-בתרא כותב- "בריש תורת כהנים תניא רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בהן, מקל וחומר ומגזרה שוה ומבנין אב וכו'… והדר מפרש להו חדא חדא. מקל וחומר כיצד? באיזה ענין אנו דורשין דבר מדבר על ידי קל וחומר".
פרשני המדות, זיהו את המחלוקת בין שני הראשונים וכל אחד ניסה לתרץ את המחלוקת בדרכו.
אני מבקש לדון בפתיח זה (x – כיצד?) ובפרשנות שלו בהקשר של הק"ו, כדי להשלים את ההבנה של מקור תנאי חשוב זה, מהיבט נוסף – שאלת המקור למדות בכלל ולק"ו בפרט.
נדמה שפרשנותו של רש"י למילה 'כיצד' נוגעת יותר לשאלת מקורה של המידה יותר מפרשנות נכדו הרשב"ם.
על פי פשט הברייתא, ועל פי הפרשנות האמוראית לברייתא בבבא-קמא נראה שאכן כך הדבר.
על פי פרשנות רש"י, התשובה לשאלה 'כיצד?' הינה הפנייה לפסוקי המקרא ('ואביה ירק ירק'), מהם אנו למדים את מקורה של מידת הק"ו. לפרשנות זו קשיים מספר:
א. ההנחה המקובלת על כל הפרשנים, ראשונים ואחרונים כאחד הינה שמקור המידות הוא 'הלכה למשה מסיני', כיצד מתיישבת הנחה זו עם פרשנותו של רש"י לפתיח הנוגע לק"ו?
ב. בכל הדוגמאות הנוספות לשאר המידות, אין פרשנותו של רש"י עולה יפה. למעט הק"ו הכתוב בצורה כמעט מפורשת בתורה, המדות האחרות אינן מוזכרות ואינן מוצגות בתורה בהקשר של מידה, אלא בהקשר המקומי. חז"ל באמצעות מידות הדרש 'מנתקים' את הפסוקים מן ההקשר המקומי ודורשים אותם על פי מידת הדרש הרלוונטית.
ג. על פי רש"י הנסוח היה צריך להיות 'מנין' ולא 'כיצד'!
הרשב"ם, אפשר שבהיותו ער לקשיים אלו הלך בדרך אחרת ופירש את הפתיח באופן שונה. 'באיזה ענין אנו דורשין' הן מילים תחליפיות ל- 'צורת היישום של המידה בפסוקי המקרא' מעין תחליף או רכיב של הגדרה מילונית.
הרשב"ם מבין, שהברייתא נועדה לענות על צורך חיוני – כיצד ליישם את מדות הדרש בכתובים, בהעדר הגדרות אבסטרקטיות. על פי פרשנות זו, המקורות המקראיים המוצגים כדוגמאות לצורת היישום של המדות, נבחרו בקפידה כדי להיות המקורות המתאימים ביותר למטרה זו. רעיון זה, מיושם באופן מקיף בספרות האמוראית והפרשנית בסוגיית בבא-קמא, הפרשנות האמוראית לברייתא די"ג מידות (בנושא הק"ו), משמשת הסבר עיקרי למחלוקת התנאים במשנה.
גם כללי הדיו העיקריים, מבוססים ברובם על הדגם הבסיסי בברייתא די"ג מידות.
כדי לנסות ולהבין את פרשנותו של רש"י, נהא חייבים להניח, שבפרשנותו התכוון רש"י למידת הק"ו בלבד.
הנחה זו, בלווי הסבר נוסף תוכל לבטל את הקשיים שהעליתי לעיל, בפרשנותו של רש"י.
נראה לומר, שרש"י התכוון לכך שק"ו הינה מידה הכתובה בתורה, על אף היותה מקובלת כהלכה למשה מסיני כשאר המידות. יש למידה זו ייחודיות בעלת משמעות יישומית בכך שהיא כשאר המידות התקבלה כהלכה למשה מסיני, אך בנוסף היא מוצגת בצורה כמעט מפורשת במקרא.
דבר דומה נמצא במידה הסוגרת את רשימת יג מידות הדרש – "וכן שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". באופן מיוחד למידה זו בלבד, הפתיח המציג מידה זו במקורות התנאים הינו – "זו מידה בתורה".
הראב"ד בפרושו לברייתא דר' ישמעאל, עמד על כך, ופירש את העניין. "הרי לך מידה כתובה בתורה, והשאר כולה מן הקבלה (=הלכה למשה מסיני, ח.ג) חוץ משני כתובים המכחישים זה את זה, שגם היא מפורשת בתורה כדאמרינן לקמן, כתוב אחד אומר 'וירד ד' על הר סיני' וכתוב אחר אומר 'כי מי השמים דברתי עמכם' בא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, שנאמר 'מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה' וכו'…
הראב"ד מסביר, שמידה זו כמו מידת הק"ו הן שתי המידות היחידות הכתובות במפורש בתורה. התורה אינה מצווה עלינו לבצע דרשות של ג"ש, ואין אף דוגמא בתורה עצמה לביצוע גזירה שוה.
כאשר פריט מידע מקראי יוצא מן הכלל, אין התורה עצמה מפרשת לנו שמטרת יציאתו מן הכלל היתה להקל ולא להחמיר ככתוב במידה זו ('כל דבר שהיה בכלל וכו'…). חז"ל הם הדורשים את הפסוקים באופן זה, בשל יג מידות הדרש שקבלו כהלכה למשה מסיני.
יוצאים מן הכלל, שתי מידות אלו (קל וחומר ושני כתובים המכחישים זה את זה) המודגמים ומוצגים בתורה עצמה כמידות דרש.
בשל כך פירש הראב"ד, בעניין 'שני כתובין' פירוש מקורי וייחודי כדלקמן: "וכך פירושו, זו מידה נוהגת בתורה שיש כתובים המכחישים זה את זה כלומר שהן נראין כמכחישין זה את זה, עד שיבא הכתוב השלישי ומתרץ אותם, הילכך מכאן יש לנו ללמוד ולתרץ כל שני כתובין שהן קשין זה על זה (שנדמה) [שנדחה] אחד מהם ולא שנחזיק את התורה בשבוש". הרעיון של הראב"ד המרחיב את צורת היישום של מידה זו לכל שני פסוקים בתורה, (ללא פסוק שלישי) הנראים כמכחישים זה את זה, אינו מוזכר ולו ברמז בתאור המידה עצמה בברייתא. הראב"ד מבין, שמידה זו מצווה עלינו לתרץ כל סתירה מקראית בין שני פסוקים ולנסות לדחות אחד מהם, כי יש בכך שיבוש של התורה. מאין לקח הראב"ד רעיון כל כך מקיף וכל כך נועז? התשובה לכך מצויה בדבריו עצמו, משום שזו מידה הכתובה בתורה, לאמר: התורה עצמה הדגימה לנו כיצד לנהוג בשני פסוקים סותרים, אין להשאירם במצב זה, אלא יש חובה לבצע הרמוניזציה ו/או הכרעה בין שניהם, ולכן מוצג הפסוק השלישי, כדוגמא לצורת היישום של המידה.
הראב"ד אינו משלים את הרעיון לגבי מידת הק"ו על אף שהק"ו היה הגורם הראשוני שגרם ליצירת התובנה הנ"ל.
באופן דומה, ניתן ליישם את הרעיון גם על מידת הק"ו שאף היא מידה הכתובה בתורה. התורה הדגימה לנו באופן מפורש כיצד ליישם את המידה מכל היבט אך במיוחד בנושא הדיו.
הדגמה זו, על פי רעיון הראב"ד, מרחיבה את צורת היישום של מידת הק"ו מעבר למתחייב מן הפורמליות שלה המוצגת בברייתא. באיזה אופן נוכל להרחיב את צורת היישום?
צורת היישום של הק"ו המידותי (ראה בדפים לפרשיות נח, חיי שרה – תשס"ה), דהיינו: היסק הלכתי בעל תוקף מעין דאורייתא על סמך שלש הנחות, הינו הרחבה בנושא הק"ו בדומה להרחבה שעשה ה ראב"ד בעניין 'שני כתובים המכחישין זה את זה".
הסבר זה עונה גם על שאלות נוספות כמו: אם הק"ו הוא הגיוני מדוע אנו צריכים אישור מן הקב"ה ליישם אותו על הלכות מקראיות? משום שק"ו מדותי הוא הרחבה שהגיעה בהלל"מ!!
הרחבה זו, התבצעה על ידי חז"ל החל מתקופת התנאים (ראה לדוגמא הק"ו במשנת בבא-קמא כד/ב) ולמעשה רוב הק"ו בספרות חז"ל הם מידותיים.
הראב"ד, הניח שעובדה זו מוכרת וידועה לכל ועל כן הוא לא טרח להסבירה, כמו את ההרחבה בעניין 'שני כתובים'.
רעיון זה של הראב"ד, מקרב מאוד את דעות רש"י ורשב"ם ומצמצם במידת מה את הסתירה לכאורה היוצאת מפרושם לפתיח 'כיצד', ולמשמעות פירושם, בהקשר למקורן של המידות
הערות
1 ראה בעניין זה, ספרי 'כללים' יחסית מודרניים הכוללים מאות כללים, כמו: המדות שהתורה נדרשת בהן, אוסטרובסקי משה, 1886 וכן- ברורי המידות, חיים הירשזון, ירושלים, 1930. אהרון יעללינעיק, ווינה תרל"ח, הוציא חוברת בשם קונטרס הכללים, בה הוא סופר ומונה שמות של 173 ספרים ומאמרים על כללי הלמוד של הש"ס. ספרות זו, הקרויה 'ספרות המידות' או 'ספרות הכללים' אינה נלמדת כבעבר באופן שיטתי בעולם הישיבות, ולמעשה אינה מוכרת כמעט בעולם לומדי התורה.
2 ההנחה היא שלימוד מפסוקי צווי בעל תוקף חזק יותר מפסוקי יישום של ארוע מקראי.
3 בבא-קמא רצ/ב – כו/א. מומלץ בזאת, ללמוד את הסוגיא המקומית, בהיותה הסוגיא הבסיסית ביותר בש"ס הדנה בנושא ק"ו ודיו.
4 הברייתא מוצגת באותו הנוסח גם במקורות הבאים: ספרי במדבר פיסקה יב, ב"ב קיא/א, זבחים סט/ב, אדר"נ ני"א פ"ט, נו"ב פכ"ד, ב"כ פצ"ב,ז.
5 כך כותב רש"י במסכת זבחים דף סט/ב ד"ה 'הלא תכלם' – "הלא תכלם – לשון תימה הוא ולשון קל וחומר". אנחנו בעקבות רש"י וראשונים נוספים מבינים, שלשון זו יכולה לרמוז על לשון ק"ו מקראית.
כמו המילה 'הן' שאף היא משמשת במס' מקרים ללשון ק"ו כגון: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה" (שמות מז, ח) ועוד רבים.
6 זו הסברה, בק"ו בעל שתי הנחות, המניחה שכבוד השכינה גדול לעין ערוך מכבוד אביה. ראה בענין זה דפים על פרשיות נח, לך לך, וישלח ויתרו – כולם מתשס"ה.
7 ברייתא דל"ב מידות לרבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי, שאינה מצויה בתלמודים, אלא מוצגת בילקוט שמעוני (פרשת בראשית רמז כ, ד"ה ויטע ד' אלוקים, פרשת וירא רמז צב, ד"ה בראש השנה נפקדה). הראשונים הכירו ברייתא זו והתייחסו אליה, ראה לדוגמא: רש"י הוריות ג/א ד"ה צבור ממתי, ריטב"א תענית כו/א, וכן הר"ש מקינון בספר כריתות.
8 ההגדרות הם של הג"מ זאב וואלף ב"ר ישראל איסר איינהארן, בפירושו לברייתא דל"ב מידות. ווילנא, תרפה. נדפס מחדש בישראל שנת תשנט עמודים 20-24.
9 זוהי הגדרה שלנו – בעניין לסבר את האוזן. הבנת ההגבלה של דיו לדין ק"ו קשורה באופן סימביוטי לדין ק"ו עצמו. לאמר מהות הדיו (גזרה, לוגיקה, אילוצים מקומיים וכו'…) תלויה במהות ובמבנה הק"ו. אנו 'מרשים לעצמנו' להתבטא באופן כזה. לא כדי לציין תוצאה מחקרית, אלא כדי לקרב את הנושא ללומד ברמה של פרשנות טקסט מקראי בלבד.
יש מקום (ומבצעות בנושא זה מספר עבודות) לנתח את נימוקי הפרשנים לדיו, כמשימה חשובה העומדת בפני עצמה.
10 כלל זה, הינו אחד משמונה כללי היקש, שניסח האפיפיור יוחנן הר"א, הסברים מפורטים יותר על כללי ההיקש ניתן למצוא את שמואל הוגו ברגמן, מבוא לתורת ההגיון, מוסד ביאליק ירושלים, עמודים 294-298.
.