המאמר להורדה בPDF

בס”ד

שמות,  המדור –  הגיגים, ד”ר חזות גבריאל

למי קראת עם?

בני ישראל בפשטות, הם בניו של ישראל, זהו פשוטו של מקרא:  וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה…(שמות א,א), אלה הם שמות בניו של בחיר האבות אשר ירדו עמו מצרימה. גם כאשר הולכת משפחה זו ומתרבה, ממשיכה התורה לכנותם בני – ישראל: וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם… (שמות א,ז). לאמור: על אף שהם רבים במספרם, מכונים הם עדיין בני – ישראל.

פרעה שינה את הסטטוס שלהם, בבואו לגזור עלינו את גזרותיו: וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ (שמות א,ט). מפסוק זה אנו למדים כי פרעה אינו מתייחס אלינו יותר כבני ישראל אלא כ – עם בני ישראל. בפסוק, הקבלה ספרותית  בין עמו, לבין עם בני ישראל. הסכנה אליבא דפרעה כבר אינה מבני ישראל, שהם, אוסף של יחידים, אלא מישות מטאפיסית חדשה שנוצרה ב’רחם המצרית’, עם בני ישראל. המשמעות של שינוי השם נובעת מהתייחסות  פוליטית חדשה אל הלאום ההולך והנוצר לנגד עיניו של העם המצרי. פרעה מגלה עובדה זו לעמו, שספק אם הייתה לו ראייה פוליטית מקיפה כמו למלכו.

הקב”ה ממשיך לקרא לנו בני ישראל: וַיַּ֥רְא אֱלֹק֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹקים (שמות ב,ה), עד האירוע המכונן של משה רבנו בסנה: וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָ֔ק רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם…(שמות ג,ז), לכן: וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם (שמות ג,’). איזו התרחשות גרמה לשינוי ההגדרה? ראשית, אויבינו הגדירו אותנו לראשונה כעם, ונבחר גואל/ מנהיג לעם –  מנהיגות יהודית, והכרה בינלאומית.

מעתה, היחס האלוקי, ולהבדיל, היחס הפוליטי הבינלאומי אלינו הוא יחס לעם ולא אל אוסף של בודדים. הכינויים שלנו בהמשך מייצגים תמיד את עם ישראל, כך אנו מוצאים סתם ישראל: לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל ( שמות ג, טז), וכן : כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל (שמות ד, כב), ואפילו עמי סתם: שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר (שמות ה,א). פרעה יוצר אפילו וריאציה של כינו גנאי: וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה הֵן־רַבִּ֥ים עַתָּ֖ה עַ֣ם הָאָ֑רֶץ (שמות ה,ה).

ברם, הראשון שעמד על העניין הוא יעקב אבינו בברכו את בניו על מיטתו, והרבה לפני שנהיינו לעם רב: וַיְצַ֣ו אוֹתָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אֲנִי֙ נֶאֱסָ֣ף אֶל־עַמִּ֔י…(בראשית מט, כט). יעקב אבינו מת בידיעה ברורה שהותיר אחריו לאום, לא משפחה.

להערות: hazutg@gmail.com