המאמר להורדה בPDF

בס”ד

על הדרישה והפרישה

 

ד”ר חזות גבריאל

 

וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

 

יביא אותו, וכי אחרים מביאים אותו והלא הוא מביא את עצמו זו אחת משלש אתים שהיה ר’ ישמעאל דורש בתורה.  (ספרי, במדבר פסקה לב, ורש”י כאן)

 

חז”ל מלמדים אותנו שפירוש המילה ‘אותו’ הוא את עצמו. וכי מישהו אחר יכול להביא אותו? על כך עונה ר’ ישמעאל בדרשתו. מטרת הפסוק ללמדנו שרק הוא מביא את עצמו אל פתח האוהל, ולא אף אחד אחר. כלומר, לפנינו אחד משלשה מקרים בלבד בהם רבי ישמעאל דורש את המילה את. ברם, הדורש הגדול של ה’אתין‘  בתורה הוא דווקא רבי עקיבא. דרשת ה’את‘ המפורסמת ביותר היא מן המקור הבא:

 

… נחמיה העמסוני היה דורש כל ‘את’ין שבתורה, כיון שהגיע ל”את ה’ אלהיך תירא” פירש; אמרו לו תלמידיו: רבי, כל ‘את’ין שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך קבלתי שכר על הפרישה; עד שבא ר’ עקיבא ולימד, את ה’ אלהיך תירא – לרבות תלמידי חכמים, (בכורות ו ע”ב).

 

בדרשה לעיל אין רבי ישמעאל דורש את המילה ‘את’ אלא את המילה ‘אתו’. ההיגיון של הדרשה ברור: המילה ‘אתו’ מלמדת שהפועל (עי”ן פתוחה) ‘יביא’, מתייחס לפועל (עי”ן צרויה) – הלוא הוא הנזיר עצמו.

המילה ‘אתו’ ניתנת להחלפה, ועל כן היא מופנית, שהרי ניתן היה לכתוב גם: “יביאהו אל פתח אוהל מועד”, כלומר לבלוע את המילה ‘אתו’ בפועל שהיא צמודה אליו. יש כאן רמז המורה  לדרשן לדרוש. ‘יביאהו’ מתפרש בעליל על משהו אחר, אולם ‘יביא אותו’ יכול להתפרש ביתר קלות  על המביא עצמו.

 

גם רבי עקיבא אינו דורש ‘אתין‘ סתם כך. נראה שיש לו רמז מקראי גם בפסוקים המכילים את המילה ‘את’. גם שם לא מדובר בהליך פורמלי גרידא. לדוגמה, גם בפסוק “את ה’ א-להיך תירא” קיים רמז. היה על התורה לכתוב “ירא את ה’ א-להיך”, ואז באמת ר”ע אולי לא היה דורש זאת. החלפת המיקום של המילה ‘את’ מרמזת לר”ע כי יש כאן מקור לדרשה. רי”ש אינו מקבל זאת, משום שעדיין מדובר לשיטתו בניסוח סביר ונורמלי כדרך בני אדם, וכאן עיקר נקודת מחלוקתו עם ר”ע.

 

דוגמא נוספת היא “כבד את אביך ואת אימך”, שנדרש לרבות בעל אמך ואשת אביך (החורגים), ולרבות אחיך הבכור (כתובות קג ע”א). גם כאן ייתור מסוים, שכן אחת משתי המילים ‘את’ מיותרת. ניתן היה לכתוב גם “כבד את אביך ואימך”. למעשה ולמסקנת הגמרא נראה כי אין כאן כל ייתור, שכן הגמ’ (בסוגיית כתובות, שם) דורשת מכל אחד מן ה’את’ין דרשה אחרת (אב חורג ואם חורגת). נראה אם כן כי המחלוקת האם דורשים או לא דורשים ריבוי מהמילה ‘את’, תלויה בשאלה עד כמה המילה ‘את’ מיותרת.

 

ביחס לרבי עקיבא ניתן להעלות גם כוון חשיבה אחר. דרשותיו מבוססות על כך שהוא מבין את המילה ‘את’ עצמה באופן שונה. הוא כלל לא דורש ייתור כלשהו, אלא קורא את המקרא עצמו במשמעות שונה. המילה ‘את’ מובנת אצלו כ’עם’. מצאנו אכן במקרא כמה פעמים כי משמעות המלה  ‘את’ הוא ‘עם’. כמו, “את יעקב איש וביתו באו” .

 

אם כנים דברינו, ייתכן  כי ר”ע באמת מבין את המילה ‘את’ בכל מקום כמשהו שמתווסף על המילה המצטרפת אליה. לדוגמה, “את ה’ א-להיך תירא” –  עלינו לירוא מפני מי שנספח אל ה’ (מי שמצוי עם ה’, או ‘את ה”), כלומר מתלמידי החכמים. “כבד את אביך ואת אימך” פירושו לכבד את מי שנספח לאביו ואמו (כלומר החורגים). לפי הצעה זו אין כאן עיסוק בשאלה של ריבויים באופן כללי, אלא בשאלה של משמעות המילה ‘את’.

 

 

להערות ולרכישת ספרי ‘מידה טובה’: hazutg@gmail.com