בס"ד
פרשת משפטים, המדור – הגיגים, ד"ר חזות גבריאל
הנושא: משפט ושופט, פסוק ופוסק
העוסקים בחריצת הדין במסגרות שונות מכונים גם: שופט, פוסק, דיין, רשם. השורשים הלשוניים והרוחניים של בעלי התפקידים הללו, נטועים בדרכי ההבעה הלשונית המדוברת והכתובה (משפט, פסוק, רישום) או/גם במסגרת הדיונית של עשיית הצדק (משפט, פסיקה, דיון). מה פשר העניין? כיצד ומדוע נקשרו מונחים המתארים את חלקי השפה או את דרכי הבעתה אל מונחי עשיית דין וצדק?
דברי חכמה ניתן להביע באמצעות משפטים, כפי ש- 'נעים זמירות ישראל' משורר: פִּֽי־צַ֭דִּיק יֶהְגֶּ֣ה חָכְמָ֑ה וּ֝לְשׁוֹנ֗וֹ תְּדַבֵּ֥ר מִשְׁפָּֽט, (תהלים לז,ל). המשפט, הוא סוג של יחידה תחבירית הרווח גם בתחומי המתמטיקה וההיגיון. בדיסציפלינות אלו, המשפט הוא טענה בעלת ערך לוגי או מתימטי. בבסיס הלוגיקה האריסטוטלית קיים היחס בין נושא לנשוא, ( S הוא P). נושא ונשוא הם מחלקי המשפט הלשוני ומטרת הפילוסופיה האריסטוטלית הינה לחשוף את היחסים ביניהם. מושג לדוגמה, הוא נושא שעליו אומרים שהוא נשוא, ("הלוויתן הוא יונק"). הלוגיקה מנסה ליצור רשת מושגים ממויינת. דוגמה מפורסמת אחרת הינה הדרך בה מנסה קאנט להבחין בין טענה אנליטית לטענה סינתטית (=התשתית של המחשבה הקנטיאנית). טענה אנליטית היא טענה שבה הנשוא כבר כלול בנושא (הכדור הוא עגול).
הפסוק, הוא המונח החזל"י למשפט הלשוני, כך: " הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד ", (משנה, אבות, ו). ברם, אנו עושים שימוש במונח פסוק גם למוזיקה (פסוק מוזיקלי) או ללוגיקה. בלוגיקה, תחשיב פסוקים, היא מערכת מובנית ופורמאליסיטית המאפשרת לייצג את הקַשַּרים הלוגיים בין ערכי האמת של פסוקים לוגיים שונים.
בספר דניאל (פרק ו), אנו מוצאים את הרישום במובן של כתיבה, לא סתם כיתוב, אלא כיתוב של החוק. הרישום של החוק על נייר רשמי של המלוכה, הופך את החוק המלכותי לתקף. דניאל ידע על החוק שנרשם, זה האוסר עליו להתפלל, ובכל זאת הוא כוון את תפילתו לירושלים ללא מורא: (ט) כְּעַ֣ן מַלְכָּ֔א תְּקִ֥ים אֱסָרָ֖א וְתִרְשֻׁ֣ם כְּתָבָ֑א דִּ֣י לָ֧א לְהַשְׁנָיָ֛ה כְּדָת־מָדַ֥י וּפָרַ֖ס דִּי־לָ֥א תֶעְדֵּֽא: (י) כָּל־קֳבֵ֖ל דְּנָ֑ה מַלְכָּא֙ דָּֽרְיָ֔וֶשׁ רְשַׁ֥ם כְּתָבָ֖א וֶאֱסָרָֽא: (יא) וְ֠דָנִיֵּאל כְּדִ֨י יְדַ֜ע דִּֽי־רְשִׁ֤ים כְּתָבָא֙ עַ֣ל לְבַיְתֵ֔הּ וְכַוִּ֨ין פְּתִיחָ֥ן לֵהּ֙ בְּעִלִּיתֵ֔הּ נֶ֖גֶד יְרוּשְׁלֶ֑ם וְזִמְנִין֩ תְּלָתָ֨ה בְיוֹמָ֜א ה֣וּא׀.
הנה כי כן, אנו מוצאים את המשפט ואת הרישום בדברי ימי עמנו כמונחים המשמשים למטרה כפולה-לתיאור הפעולה הטכנית ולמונחים המשמשים לחקר האמת ו/או לפסיקת הדין. גם דין הוא מונח בעל משמעות כפולה. בחז"ל, דין הוא היסק הלכתי במידת הקל-וחומר וגם תוצאת המשפט.
להלכה היהודית שני מימדים, המייצגים רעיון כפול: אלוקיות וארציות. זוהי ביסודה מערכת יסודית ארצית, הקשורה בטבורה אל זרם החיים, ומן הצד השני, מקורה הוא אלוקי. הדיינים עצמם קרויים בפרשתנו – "אלהים", ו"המשפט לאלקים הוא" (דברים, א, יז). השפה העברית באופן מודע מיזגה את שתי המשמעויות של ההלכה למהות משולבת אחת, וביטאה זאת במונחים רבים. בשורת ההלכה היהודית הינה בקביעה כי המשפט האלוקי עוסק בפרטים הקטנים ו'הבלתי נשגבים' של החיים. היהדות אינה 'דת' שיש לה מחלקת 'משפט עברי' המייצג ערכי משפט נאורים. ההיפך, היהדות הינה 'אורח חיים' שעיקר ישותה ועצמותה הן חוקי המשפט היום יומיים, הפשוטים, הרגישים למעשי הזולת, לחסרונותיו, שיגיונותיו וצרכיו. הפילוסופיה, התיאולוגיה והטקסיות הם חלק זניח ובלתי נחשב בהשוואה לפרטי ההלכות של 'שור שנגח את הפרה'. זהו סוד העניין.
על יסוד זה עמד הרב י"ד סולובייצ'יק במסתו – 'איש ההלכה':
" האידיאל של איש ההלכה איננו גאולת עולם על ידי עולם למעלה ממנו, אלא על ידי עצמו, על ידי הסתגלות המציאות המוחשית……,השקפת איש הדת הכללי אומרת: התחתונים נכספים אל העליונים, ותפיסת איש ההלכה קובעת: העליונים כמהים ומתגעגעים אל התחתונים".
להערות: hazutg@gmail.com